נימוקי יוסף על בבא בתרא פ״ב

« נימוקי יוסף על בבא בתרא פ״א ×¢×´×‘ נימוקי יוסף על בבא בתרא פ״ג ×¢×´× »

1 בבא בתרא פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ מָר בַּר אַמֵּימָר לְרַב אָשֵׁי, הָכִי אָמַר אַבָּא: ״תֵּן לוֹ וַאֲנִי נוֹתֵן״ – אֵין לַמַּלְוֶה עַל הַלֹּוֶה כְּלוּם.

2 ערכין פתח ↗

מַתְנִי׳ הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיְתָה עָלָיו כְּתוּבַּת אִשָּׁה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כְּשֶׁיְּגָרְשֶׁנָּה יִדּוֹר הֲנָאָה, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ. כַּיּוֹצֵא בְּדָבָר אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: אַף הֶעָרֵב לָאִשָּׁה בִּכְתוּבָּתָהּ וְהָיָה בַּעְלָהּ מְגָרְשָׁהּ יַדִּירֶנָּה הֲנָאָה, שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה קִינוּנְיָא עַל נְכָסִים שֶׁל זֶה וְיַחְזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ.

3 רי"ף פתח ↗

אמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש דף קעה. ודוקא דאיכא בידיה שטרא דמקויים אבל איכא בידיה שטרא דלא מקויים אמר תנו קיימיה לשטריה ונותנין לא אמר תנו אין נותנין מאי טעמא אדם עשוי שלא להשביע את עצמו וה"ה היכא דליכא שטרא בידיה אי אמר תנו נותנין סוף דף קעד: רב ושמואל דאמרי תרוייהו ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי אי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין מ"ט אדם עשוי שלא להשביע את בניו דף קעה. אמר *בגמ' אי' רבה וכן מוכיח בפולפלא חריפתא דגרסי' רבה בה"א בסוף ג"ארבא ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתיו נאמנין

5 סנהדרין פתח ↗

קְרוֹבִים וְנִתְרַחֲקוּ הֲווֹ. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ לְדִינָא. אֲמַר לְהוּ: פְּסִילְנָא לְכוּ לְדִינָא. אֲמַרוּ לֵיהּ: מַאי דַּעְתָּיךְ? כְּרַבִּי יְהוּדָה? אֲנַן מַיְיתִינַן אִיגַּרְתָּא מִמַּעְרְבָא דְּאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. אֲמַר לְהוּ: אַטּוּ בְּקַבָּא דְקִירָא אִידְּבַקְנָא בְּכוּ? דְּלָא קָאָמֵינָא פְּסִילְנָא לְכוּ לְדִינָא, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּלָא צָיְיתִיתוּ דִּינָא. אוֹהֵב זֶה שׁוֹשְׁבִינוֹ וְכוּ׳. וְכַמָּה? אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר רַב: כׇּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה. וְרַבָּנַן מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמְרִי: אֲפִילּוּ מִיּוֹם רִאשׁוֹן וְאֵילָךְ. הַשּׂוֹנֵא כֹּל שֶׁלֹּא דִּבֵּר כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהוּא לֹא אוֹיֵב לוֹ״ – יְעִידֶנּוּ, ״וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ״ – יְדִינֶנּוּ. אַשְׁכְּחַן שׂוֹנֵא, אוֹהֵב מְנָלַן? קָרֵי בֵּיהּ הָכִי: וְהוּא לֹא אוֹיֵב לוֹ וְלֹא אוֹהֵב לוֹ – יְעִידֶנּוּ, וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ וְלֹא טוֹבָתוֹ – יְדִינֶנּוּ. מִידֵּי ״אוֹהֵב״ כְּתִיב? אֶלָּא סְבָרָא הוּא. אוֹיֵב – מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דִּמְרַחֲקָא דַּעְתֵּיהּ. אוֹהֵב נָמֵי – מְקָרְבָא דַּעְתֵּיהּ. וְרַבָּנַן, הַאי ״לֹא אוֹיֵב לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ״ מַאי דָּרְשִׁי בֵּיהּ? חַד לְדַיָּין. אִידַּךְ, כִּדְתַנְיָא: אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, ״וְהוּא לֹא אוֹיֵב לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ״ – מִכָּאן לִשְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁשּׂוֹנְאִין זֶה אֶת זֶה, שֶׁאֵין יוֹשְׁבִין בַּדִּין כְּאֶחָד. מַתְנִי׳ כֵּיצַד בּוֹדְקִים אֶת הָעֵדִים? הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן לַחֶדֶר, וּמְאַיְּימִין עֲלֵיהֶן, וּמוֹצִיאִין אֶת כׇּל הָאָדָם לַחוּץ, וּמְשַׁיְּירִין אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן. וְאוֹמְרִים לוֹ: אֱמוֹר הֵיאַךְ אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה חַיָּיב לָזֶה? אִם אָמַר: ״הוּא אָמַר לִי שֶׁאֲנִי חַיָּיב לוֹ״, ״אִישׁ פְּלוֹנִי אָמַר לִי שֶׁהוּא חַיָּיב לוֹ״ – לֹא אָמַר כְּלוּם, עַד שֶׁיֹּאמַר: ״בְּפָנֵינוּ הוֹדָה לוֹ שֶׁהוּא חַיָּיב לוֹ מָאתַיִם זוּז״. וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אֶת הַשֵּׁנִי, וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ. אִם נִמְצְאוּ דִּבְרֵיהֶן מְכוּוָּנִין, נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בַּדָּבָר. שְׁנַיִם אוֹמְרִים: זַכַּאי, וְאֶחָד אוֹמֵר: חַיָּיב – זַכַּאי. שְׁנַיִם אוֹמְרִים: חַיָּיב, וְאֶחָד אוֹמֵר: זַכַּאי – חַיָּיב. אֶחָד אוֹמֵר: חַיָּיב, וְאֶחָד אוֹמֵר: זַכַּאי, אֲפִילּוּ שְׁנַיִם מְזַכִּין אוֹ שְׁנַיִם מְחַיְּיבִין וְאֶחָד אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ – יוֹסִיפוּ הַדַּיָּינִין. גָּמְרוּ אֶת הַדָּבָר, הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן. הַגָּדוֹל שֶׁבַּדַּיָּינִין אוֹמֵר: אִישׁ פְּלוֹנִי, אַתָּה זַכַּאי. אִישׁ פְּלוֹנִי, אַתָּה חַיָּיב. וּמִנַּיִין לִכְשֶׁיֵּצֵא, לֹא יֹאמַר: אֲנִי מְזַכֶּה וַחֲבֵירַיי מְחַיְּיבִים, אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁחֲבֵירַיי רַבּוּ עָלַי? עַל זֶה נֶאֱמַר: ״לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ״, וְאוֹמֵר: ״הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד״. גְּמָ׳ הֵיכִי אָמְרִינַן לְהוּ? אָמַר רַב יְהוּדָה: הָכִי אָמְרִינַן לְהוּ, ״נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא, יָכְלִי לְמֵימַר: שַׁב שְׁנֵי הֲוָה כַּפְנָא, וְאַבָּבָא אוּמָּנָא לָא חֲלֵיף. אֶלָּא אָמַר רָבָא, אָמְרִינַן לְהוּ: ״מֵפִיץ וְחֶרֶב וְחֵץ שָׁנוּן אִישׁ עֹנֶה בְרֵעֵהוּ עֵד שָׁקֶר״. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי, יָכְלִי לְמֵימַר: שַׁב שְׁנֵי הֲוָה מוֹתָנָא, וְאִינִישׁ בְּלָא שְׁנֵיהּ לָא שְׁכֵיב. אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: אָמַר לִי נָתָן בַּר מָר זוּטְרָא, אָמְרִינַן לְהוּ: סָהֲדֵי שַׁקָּרֵי אַאוֹגְרַיְיהוּ זִילִי, דִּכְתִיב: ״וְהוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל נֶגְדּוֹ וִיעִדֻהוּ לֵאמֹר בֵּרַכְתָּ אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ״. אִם אָמַר ״הוּא אָמַר לִי כּוּ׳״. עַד שֶׁיֹּאמְרוּ: ״בְּפָנֵינוּ הוֹדָה לוֹ שֶׁהוּא חַיָּיב לוֹ מָאתַיִם זוּז״. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב יְהוּדָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר ״אַתֶּם עֵדַיי״. אִיתְּמַר נָמֵי: אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״מָנֶה לִי בְּיָדֶךָ״, אָמַר לוֹ: ״הֵן״. לְמָחָר אָמַר לוֹ: ״תְּנֵהוּ לִי״, אָמַר: ״מְשַׁטֶּה אֲנִי בָּךְ״ – פָּטוּר. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״מָנֶה לִי בְּיָדֶךָ״, אָמַר לוֹ ״הֵן״. לְמָחָר אָמַר לוֹ ״תְּנֵהוּ לִי״, אָמַר לוֹ ״מְשַׁטֶּה אֲנִי בָּךְ״ – פָּטוּר. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילּוּ הִכְמִין לוֹ עֵדִים אֲחוֹרֵי גָּדֵר, וְאָמַר לוֹ: ״מָנֶה לִי בְּיָדֶךָ״, אָמַר לוֹ: ״הֵן״. ״רְצוֹנְךָ שֶׁתּוֹדֶה בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי?״ אָמַר לוֹ: ״מִתְיָירֵא אֲנִי שֶׁמָּא תִּכְפֵּינִי לְדִין״. לְמָחָר אָמַר לוֹ: ״תְּנֵיהוּ לִי״, אָמַר לוֹ: ״מְשַׁטֶּה אֲנִי בָּךְ״ – פָּטוּר. וְאֵין טוֹעֲנִין לַמֵּסִית. מֵסִית? מַאן דְּכַר שְׁמֵיהּ! חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: אִם לֹא טָעַן, אֵין טוֹעֲנִין לוֹ. וּבְדִינֵי נְפָשׁוֹת, אַף עַל גַּב דְּלָא טָעַן, טוֹעֲנִין לוֹ. וְאֵין טוֹעֲנִין לַמֵּסִית. מַאי שְׁנָא מֵסִית? אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: מִפִּירְקֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא שְׁמִיעַ לִי, שָׁאנֵי מֵסִית דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״לֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו״. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִנַּיִין שֶׁאֵין טוֹעֲנִין לַמֵּסִית? מִנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי. דְּאָמַר רַבִּי שִׂמְלַאי: הַרְבֵּה טְעָנוֹת הָיָה לוֹ לַנָּחָשׁ לִטְעוֹן, וְלֹא טָעַן. וּמִפְּנֵי מָה לֹא טָעַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? לְפִי שֶׁלֹּא טָעַן הוּא. מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר? דִּבְרֵי הָרַב וְדִבְרֵי תַּלְמִיד – דִּבְרֵי מִי שׁוֹמְעִין? דִּבְרֵי הָרַב שׁוֹמְעִין. אָמַר חִזְקִיָּה: מִנַּיִין שֶׁכׇּל הַמּוֹסִיף גּוֹרֵעַ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ״. רַב מְשַׁרְשְׁיָא אָמַר, מֵהָכָא: ״אַמָּתַיִם וָחֵצִי אׇרְכּוֹ״. רַב אָשֵׁי אָמַר: ״עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת״. אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּאָמַר ״מְשַׁטֶּה אֲנִי בָּךְ״, אֲבָל אָמַר

7 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

הא קאמר לא היו דברים מעולם - משמע שהלוה טוען שהוא מזויף דליכא למימר מה שטען לא היו דברים מעולם היינו שאומר פרעתי דא"כ נהדר ליה ללוה לצור ע"פ צלוחיתו ועוד דשמואל לא חייש לפרעון וקשה דאפילו יש בו אחריות אמאי לא יחזיר אם לא יקיימנו לא יגבה כלום ואם יקיימנו בדין יגבה ואין לומר דחיישינן שמא יוציאנו שלא בפניו או על הלקוחות ויתומים ולא נטעון להם מזויף משום דלא שכיח כמו שאין טוענין ליתמי נאנסו משום דלא שכיח כדאמרינן בהמוכר את הבית ב"ב דף ע: ושם וכיון דאין טוענין להו מזויף גם אין טוענין להם פרוע הוא אע"ג דשמואל סבר בפ' מי שמת בבא בתרא דף קנד: ושם מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ונאמן לומר פרוע הוא במגו דאי בעי אמר מזויף מכל מקום ליתמי וללקוחות דלא טענינן מזויף לא טענינן פרוע הוא הא ליתא דאפילו לא נטעון להם מזויף הוא נטעון להם פרוע כדאמרי' בהמוכר את הבית שם דף ע: ושם גבי שטר כיס היוצא על היתומים דנשבע וגובה מחצה אבל בפלגא דפקדון טענינן להו החזרתי כמו אביהם שהיה נאמן לומר החזרתי במגו דאי בעי אמר נאנסו ולכך גם להם טענינן החזרתי אף על גב דלא טענינן להו נאנסו ועוד דעל כרחך טענינן להו מזויף או פרוע דאם לא כן לא שבקת חיי לכל בריה דיוכל כל אדם להוציא על היתומים ולקוחות ושלא בפניו שטר מלוה או שטר מכר שעשה כרצונו ולא נטעון להם וכן מוכח בפרק גט פשוט בבא בתרא דף קעד: ושם דרב ושמואל דאמרי תרוייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין ומפרש התם דנקיט שטרא אמר תנו קיימיה לשטרא לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה אלמא טענינן מזויף הוא בשביל יתומים דרב סבר בפ"ב דכתובות דף יט. מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ולא טענינן פרעתי א"כ אי לא קיימיה לשטריה טענינן מזויף וא"כ אמאי לא יחזיר ואין לומר כיון דנפל אתרע ליה הלכך אפילו יקיימנו יש לחוש שמא מזויף הוא ולכך קאמר לא יחזיר פן יטרוף כשתשתכח הנפילה דהא אמרינן לקמן בבא מציעא דף טז: אמר שמואל מצא שטר הקנאה יחזיר דאי משום כתב ללות ולא לוה כו' משמע דאין הלוה בפנינו שהוא מודה מדקאמר שמא כתב ללות ולא לוה ואמאי יחזיר ניחוש שמא מזויף הוא ואפילו אם מקיים אותו. אינו מועיל וכן רב אסי דאמר לקמן בבא מציעא דף יז. המוצא שטר שכתוב בו הנפק יחזיר אמאי יחזיר ניחוש שמא זייף חתימת הדיינין וי"ל דמילתא דשמואל ורב אסי מיירי שאין הלוה בפנינו ולכך יחזיר ואין לחוש שמא מזויף הוא וכשירצה לגבות נטעון מזויף ואם יקיימנו יגבה ואפי' אם יבא אח"כ הלוה ויטעון מזויף הוא אין לחוש כיון שבא לידו בהיתר וכן משמע לעיל בבא מציעא דף ז: דקאמר ואחר שמצא שטר שנפל ליד דיין כו' משמע אם המלוה מצאו גובה כיון שבא לידו בהיתר אבל הכא במתני' איירי שהלוה בפנינו בשעת מציאה וטוען מזויף ולכך כיון דאיכא ריעותא דנפילה וגם טוען הלוה בודאי מזויף לא יחזיר כי יש לחוש שמא יגבה מיתומים ולקוחות או שלא בפניו ע"י קיום השטר והקיום אינו מועיל כי שמא טרח לזייף השטר בטוב עד שסבורים העדים שהיא חתימתן כי ההיא דגט פשוט ב"ב דף קסז. דמנח ידיה אזרנוקא וכתב שרבא בעצמו היה סבור שהיא חתימתו ומיהו מלוה עצמו יכול להיות שיגבה ע"י קיום לפי שהוא יודע באמת שהוא מזויף יטרח לסתור ראייתו וא"ת לעיל בבא מציעא דף ז: דאמר רבי יוסי נפל ליד דיין הרי הוא בחזקתו ולא חיישינן לפרעון ואע"ג דמשמע שהלוה בפנינו וטוען פרעתי דומיא דרישא דשנים אדוקין בשטר ואמאי לא יהא נאמן לומר פרעתי במגו דאי בעי אמר מזויף הוא דאז לא יחזיר פן יגבה מיתומים ולקוחות ואפילו מקויים לא מהני ליה כדפרישית וי"ל דאין זה מגו דטוב לו לומר פרעתי שלא יכחישנו שום אדם מלומר מזויף כי ירא פן יקיימנו ואע"ג שהקיום אינו מועיל לגבות בו מכל מקום אין טוען ברצון דבר שיכול להכחישו ואם נאמר שמן הלוה בעצמו הוא גובה ע"י קיום מצינו למימר דהרי הוא בחזקתו לא שיחזירנו למלוה שיש לחוש פן יוציאנו על יתומים ולקוחות אלא אם יקיימנו המלוה בעודו ביד המוצא יגבה מן הלוה ולא חיישינן לפרעון:

9 רי"ף פתח ↗

בעי רבא שכיב מרע שהודה מהו צריך לומר אתם עידי או לא אדם משטה בשעת מיתה או לא צריך לומר כתובו או לא בתר דבעי הדר פשטה אין אדם משטה בשעת מיתה ודברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו:

10 רי"ף פתח ↗

מתני' המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים ע"י עדים גובה מנכסים בני חורין דף קעה: הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין ערב שהוא יוצא לאחר חיתום שטרות גובה מנכסים בני חורין ומעשה בא לפני רבי ישמעאל ואמר גובה מנכסים בני חורין א"ל בן ננס אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין א"ל למה א"ל הרי החונק את אחד בשוק ומצאו חברו וא"ל הנח ואני נותן לך פטור שלא על אמונתו הלוהו ואיזה הוא ערב שהוא חייב לו א"ל הלוהו ואני נותן לך חייב שעל אמונתו הלוהו א"ר ישמעאל הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות שאין מקצוע בתורה גדול מהן שהן כמעין נובע והרוצה לעסוק בדיני ממונות ישמש את בן ננס:

11 רי"ף פתח ↗

12 רי"ף פתח ↗

גמ' המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים וכו' אמר עולא דבר תורה אחד מלוה על פה ואחד מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים מ"ט שעבודא דאורייתא ומה טעם אמרו מלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות משום פסידא דלקוחות אי הכי מלוה בשטר נמי התם אינהו אפסידו אנפשייהו וקי"ל הכי דהא רב פפא דהוא בתרא פסק

13 רי"ף פתח ↗

14 הגהות הב"ח פתח ↗

צ"ל הרמב"ן:

1 אמר המחבר בגטין ריש פרק הניזקין דף מט: ותיפוק ליה דערב דכתובה לא משתעבד ותירץ בקבלן ופירש"י ז"ל שהתפיסה מבנו מטלטלין לכתובתה והיא מסרתן לאביו בתורת קבלנות והחזירתן לבנו. והקשו לו מתוך דאינו צריך לישא וליתן ביד ועוד שאם נשא ונתן ביד אין לה על הבעל כלום אלא על הקבלן כדאיתא בשלהי גט פשוט דף קעד. ומשום הכי משתעבד דכיון שאמר שיפרע ממנו תחלה גמר ומשעבד נפשיה אבל ערב דאינו נפרע ממנו תחלה לא גמר ומשעבד נפשיה והרשב"א ז"ל כתב ולי נראה שלא בא רש"י ז"ל לפרש שתשא היא ותתן ביד ממש אלא לומר לך דתן לו ואני קבלן צריך וכמו שכתב הרב אלפסי ז"ל. ואלו בכתובה שהיא אינה נותנת כלום לא שייך קבלנות בה אא"כ יתן לה הבעל כסף כתובתה ויחזור הקבלן ויאמר לה תן לו ואני קבלן ומדברי רבינו ז"ל נלמוד למחייב עצמו ליתן מנה לחבירו ונתן לו קבלן עליהם שאין לו דין קבלן עד שיתן לו המתחייב ממון החיוב וחזר ואמר לו הקבלן תן לו ואני קבלן עכ"ל בחידושיו:

2 גרסי' בערכין כו' וגרשה לדביתהו. ולא נשאר לו במה יפרע כתובתה ובעי רב יוסף אי מצו לקוחות להכריחו שידירנה הנאה כדאמרינן גבי ערב במתני' כדי שלא יעשה קנוניא על הלוקח ובמקדיש נמי תנן בפ' שום היתומים דף כג. המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשתו רבי אליעזר אומר כשיגרשנה ידירנה הנאה ואסיקנא כנהרדעי דדוקא בהני דתנן תנן וטעמא משום דליכא למימר בהו אינהו דאפסידו אנפשייהו דערב מצוה עבד ולא מידי חסריה אבל הלוקח הוא דאפסיד אנפשיה הלכך תגבה כתובתה ממשעבדי ולא יוכלו הלקוחות להדירה:

3 ש"מ שהקדיש. אמר המחבר מפ' במסכת ערכין דדוקא כשאמר כן כשהוא שכיב מרע ועל ההקדש אבל בריא אפילו על ההקדש אינו נאמן וכן שכיב מרע על נכסי הדיוט והתם משמע דכל היכא דאפשר בשאלה אפילו בריא נאמן מגו דאי בעי מתשיל עלה ולא אמרינן מי יימר דמזדקיק ליה חכם או בי דינא הלכך לא אתיא הא אלא בדלא אפשר בשאלה כגון שהקדיש על דעת רבים או שבאו נכסים ליד הגזבר דתו ליכא שאלה כדפרקינן בנדרים דף נט. בתרומה ביד כהן. והקשו הראשונים ז"ל תיפוק ליה כיון דשכיב מרע היה כשהקדיש כל נכסיו אם עמד חוזר דהא לעיל דף קמח: סלקא בתיקו וקאי ממונא בחזקת מריה וקיימא לן דף קנא. כל שאילו עמד חוזר חוזר במתנתו ותירץ הרמב"ן ז"ל דהכא בשהקדיש כשהוא בריא כראוי אלא שאומר מעכשיו כשהוא שכיב מרע מנה וכו' ומהא דבעינן מקויים שמעינן שאין נפרעים מן היתומים אלא בשטר מקויים ולוה שהוא קיים והוא אינו טוען מזוייף אנן לא טענינן ליה ואם טען כן בבריא ואחר כך נתקיים השטר שוב אינו נאמן להביא עדים שפרע דכל האומר מזוייף הוא ולא לויתי כאומר לא פרעתי והודאת בעל דין כמאה עדים דמי כדאיתא בפ' קמא דף ו.:

4 כל שצוה תנו אפילו יש שטר צוואה אינה אלא מלוה על פה ואם אמרו יתומים נתננו נאמנין בשבועת היסת כנ"ל וכן הסכימו רבותינו על ידי וכן כתב הראב"ד ז"ל. הריטב"א ז"ל:

5 ב' טענות הם על הודאה. טענת משטה הייתי בך וליתא אלא בשהודה ע"י תביעה דיכול למימר כשם שתבעת ממני שלא כדין הודיתי לך בהשטאה. וטענת שלא להשביע את עצמו וההיא ליתא אלא בשאומר מעצמו ולא ע"י תביעה ושתיהם מתבטלות באומר אתם עדי בין אמר לוה או מלוה כדאיתא בסנהדרין דף כט ע"א וע"ב ואסיקנא דבהודאת ש"מ דף קעה. אין צ"ל כתובו ומיהו אין כותבין אלא בחייו דהא הודאתו כהודאת בריא היא ואם עמד אינו חוזר כדפירשנו בעובדא דאיסור דף קמט. וכו'. אם מת בטל שליחותו על הכתיבה ואין כתיבתם אלא מזכרת בעלמא ומה שכותבין שטר צוואה לאחר מיתה ההיא כיון דלמזכרת דברים היא וצריך שיכתוב לאחר מיתה כדי שיאמרו ומגו מרעיה איתפטר לבי עלמיה נתנו חכמים רשות לכתוב ועשאוה כמעשה בית דין שכותבין שלא בשליחות בעל דבר מפי מורי הרב הלוי ז"ל. הריטב"א ז"ל:

6 אם לאחר מכן שהקדיש נכסיו אמר מנה לפלוני בידי לא חיישינן למימר לגרועי מן ההקדש נתכוין הלכך נאמן ודוקא דאית ליה להאי שטרא שהיה לו ביד זה מנה ואם תאמר א"כ פשיטא הא קמ"ל דאע"ג דאמרינן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וה"ה דנימא להקדש קמ"ל דיגבה בלא שבועה בין מן ההקדש בין מן היתומים אבל אינו מקוים אינו גובה בין מן היתומים בין מן היורש דשמא מזוייף הוא והא דאמר הכי לאו משום שיהיה חייב לו אלא אינו רוצה להחזיק עצמו בעשיר שהיה מעני עצמו כשהיה בריא ושלא יאמרו עתה שהוא מתרושש והון רב ומיהו אם אמר תנו כיון דקא פסיק מילתיה שיתננו לו מיד ודאי קושטא הוא ולא משום ערמה הוא כאילו קיים השטר והה"נ דבלא שטר נמי אילו אמר תנו הכי הוי דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו ונותנים:

7 אמר המחבר מהא דאמרינן אמר תנו קיימיה לשטרא הוכיחו המפרשים ז"ל פ"ק דמציעא דף יג: ע"ש תוס' ד"ה הא דאפילו מיורשין לא גבי בשטר עד דמקיים ליה ושלא כדברי רבינו יצחק ז"ל שהיה מדקדק שם דלא אמרו קיום שטרות אלא לגבי בעל דבר שטוען ברי כלוה ומוכר ונותן גופיה שמכחישין השטר אבל מן היורשין אין צריך קיום וליתא:

8 אימר רמא אנפשיה. שהרי מתחלה לא צוה בענין שנתרצה בנתינתם משמע שהיה ספק בידו ואיגלאי מלתא למפרע שנזכר בדבר ומש"ה נאמנים אבל כשאמר תנו דפסקיה למלתיה משמע שאין לו ספק בדבר ואין להאמין ליתומים דנוגעים הם בדבר. והקשה רבינו אלפסי ז"ל טעמא דאמרו יתומים חזר ואמר אבא הוא דאין נותנין הא לא חזר לא והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו לא אמר תנו אין נותנין דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו וכדי שלא יחזיקוהו בעשיר קאמר ותירץ דשאני הכא שאמר בלשון הודאה כגון מודה אני שמנה לפלוני בידי והתם דלא אמר בלשון הודאה ודמיא לההיא דגרסי' בפ' זה בורר דף ל. הרי שראו את אביהם שהטמין ממון בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם רואין אם כמוסר כלומר שירא מן המיתה וירא שלא יבא הפסד לאחרים אז אמרינן דדבריו קיימים ואם כמערים לא אמר כלום כלומר שאמר אל תחשבו שכל זה הממון שלי אלא מפלוני ופלוני שהפקיד בידי ומת בלא צוואה אין חובה על היתומים להחזיר להם הממון דכדי שלא יחזיקוהו בעשיר מופלג כל כך הוא דקאמר:

9 בעי רבא ש"מ שהודה. כשאומר לו בעל חובו מנה לי בידך אמר לו הן מי יהבינן ליה דין בריא דאמרי' בפ' זה בורר דף כט. שאם לא אמר אתם עדים מצי למהדר ביה ולומר משטה הייתי וכשאמר אתם עדים אין כותבין לו שטר עד שיאמר להם כתובו כדאמרינן בחזקת הבתים דף מ. הודאה בפני שנים וצריך שיאמר להם כתובו משום דמצי אמר ניחא לי דתהוי מלוה על פה ולא בשטר ואסיקנא דאין אדם משטה בשעת מיתה הלכך לא צריך למימר אתם עדי וגם אצ"ל כתובו דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו:

10 מתני' גובה מנכסים משועבדין. בשבועה ובשאין שם נכסים בני חורין ואפילו זיבורית במדינה זו ואחר שישבע הלוה אם הוא בעיר או קרוב מהלך יום אחד שאין לו נכסים כתקנת הגאונים ז"ל:

11 הוציא עליו כתב ידו. דעת הרמב"ם והגאונים ז"ל שהיא כמלוה ע"פ שיכול לומר פרעתי ושאינו גובה מן היורשים אלא כמלוה על פה דכיון דאין כאן שטר ראוי לגבות מן נכסים המשועבדים לא חייש לאנוחי ביד מלוה אע"פ שפרעו ולא מצי למימר ליה אם איתא דפרעתיך שטרך בידי מאי בעי כדאמרינן בשטר בעדים גובה מנכסים משועבדים דאיכא תרתי שטר ועדים מפקי לקלא והוה להו ללקוחות לאזדהורי דלא למזבן מגברא דנכסיו משועבדין למלוה ואינהו דאפסידו אנפשייהו אבל ע"י עדים בלא שטרא לית להו קלא ואין להאשים הלקוחות וה"ה בשטר בלא עדים כגון כתב בכתב ידו מודה אני החתום מטה:

12 גמ' שעבודא דאורייתא. דכתיב דברים כ״ד:י״א יוציא אליך את העבוט החוצה שמע מינה דנכסיו משועבדים למי שהלוה לו וה"ה מקרקעי הלכך כשמכרן אחרי כן דין הוא שיטרוף אותם המלוה:

13 משום פסידא דלקוחות. דהם אינם יודעים שהיה חייב משום דאין קול אלא במלוה בשטר דאיכא תרתי שטר ועדים וכדאמרן הלכך למלוה בשטר לא חיישינן להפסידם דאינהו אפסידו אנפשייהו וכתב רבינו אלפסי ז"ל דקי"ל כעולא דהא רב פפא דהוה בתרא פסק הלכתא הכי בפ' האשה נקנית דף יג: דאמר רב פפא הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין דשעבודא דאורייתא ואינו גובה מן הלקוחות דלית להו קלא והא דיהיב הכא טעמא דמלוה על פה שגובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין לאו דפליגא דידיה אדידיה אלא הא קמ"ל דאוקמיה אדאורייתא וגובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין:

14 אמר המחבר כיון שמלוה ע"פ אינו גובה אלא מבני חרי כתב הריא"ף ז"ל שאין למלוה על פה דין קדימה במקום מלוה בשטר דשטרא כנכסים משועבדים חשיבא לגבי דידיה ומלוה על פה אינו גובה ממשועבדים וכן דעת הרי"ף ז"ל ורבינו האי גאון ז"ל כתב בתשובה שיש בה דין קדימה לגבות ממנו או מיורשיו מן הקרקעות או ממטלטלין ששעבד באגב וכן דעת הרשב"א ז"ל כיון דקי"ל שעבודא דאורייתא כתב הרא"ש ז"ל פרק האשה נקנית דהא דמלוה ע"פ גובה מן היורשין היינו דוקא היכא דידיע לן דלא פרע כגון שהודה וכו' כדאיתא פרק מי שמת אבל היכא דמספקא לן אי פרע טענינן ליתמי כל מאי דמצי טעין אבוהון ולומר פרע ואפילו שבועת היורשין לא בעו דלא אשכחן שבועת היורשין שבועות דף מה. אלא היכא שהיתומים באין להוציא כגון שיש שטר בידם והלוה אומר להם שהוא פרוע אז נשבעין שבועת יורשין ונוטלין אבל להחזיק מה שבידם לא מצינו שתקנו שבועה לזו וכן כתב רב פלטוי גאון בתשובה אבל מחרימים סתם אם שום אדם יודע שאביהם לא פרע ע"כ:

« נימוקי יוסף על בבא בתרא פ״א ×¢×´×‘ נימוקי יוסף על בבא בתרא פ״ג ×¢×´× »